״לא הקול הוא הקובע את תוכן הסיפור כי אם האוזן השומעת״, כותב יפה כל כך איטאלו קאלווינו ב״הערים הסמויות מעין״, הוא מתאר ערים רחוקות ובלתי מושגות, לכולנו יש כאלו, הממשיכות לפעום ולחיות איתנו תמיד, מתחת לעור, בתוך הלבבות.
כשפגשתי את ליילה, שפית פלסטינית החיה בפריז, היא סיפרה לי על חברון של סבתא שלה, על ההורים והדודים, על יונים צלויות בסומק ועל איך המשפחה נאלצה לברוח, מיום אחד למשנהו, לעזוב את הבית לעולמים. העיניים שלה דמעו, היא עוד זכרה את חברון כשהיתה קטנה ואת ירושלים בשלג.
.
מאז עוד נפגשנו כל כך הרבה פעמים, צוחקים ורוקמים חלומות של עתיד, אבל כשתשמעו אותה שרה אום קולתום הכי יפה שיש, בליווי העוד של הנגן מעזה, תשמעו גם אתם את הגעגועים האלו למשהו, שאולי אף פעם כבר לא יחזור.
.
בסבך הזה קיים נתיב אפשרי אחד בלבד והוא הנתיב המוביל למסע אל תוך פקעת היחסים שבין הערים כמקומות-ישוב לבין בני-האדם החולמים אותן, ולתוך פקעת התשוקות והחרדות המלווה אותנו תמיד. זה מסע של חרטה וסליחה, ורצון לחיות בדיאלוג אשר בו כל אחד מאתנו מעניק לאחר את התביעה האתית הזאת, הבסיסית כל כך, לזכות של קיום, שוויוניות ואהבה.
.
׳בדרך החומוס׳ הוא מסע עתידני ואם היה לנו בספר עוד פרק, הוא לבטח היה על חברון של סבתה של ליילה, על המטבח החברוני, על יונים בסומק, על נשים שרות – שושלת מפוארות של נשים יפות וחזקות, חולמות יום אחד על הזכות, המתבקשת כל כך, לחזור, לעיר אחת, הסמויה מן העין.