“Gershon, I Wish You’d Burn!”

בשכונה אצלינו היו כל המרפסות פתוחות, הילדים משחקים ברחובות, אמהות צועקות לילדים לעלות הביתה לאכול, ושכנים שידעו הכל על הכל. אל מול המרפסת שלנו גרו גרשון שהגיע מפולין, ניצול שואה עם מספר מקועקע על היד, ואסתר אשתו הצעירה, היפה וחמת המזג, שהגיעה ממרוקו. היא דיברה אידיש שוטפת וקוצפת והיו להם את שלושת הבנות הכי יפות בשכונה. לגרשון היתה משאית ענקית איתה הוא עבד בכל השבוע, מגיע הביתה רק לשבת. אסתר היתה הספרית של השכונה, בסלון הבית שלה רחשו נשים עם רולים בשיער, מרכלות בתוך מייבשי שיער דמויי חללית, ובמטבח רחשו הסירים.
.
מדי יום שישי, כשכל השכונה היתה בעיצומן של ההכנות לשבת, מרביצים לשטיחים תלויים על מרפסות, ניחוחות של סירים מהבילים עולים מן החלונות, היינו מתחילים לשמוע את אסתר מתחממת במרפסת ממול, זה היה מאוד מהר מתחלף לצעקות על גרשון שרק הגיע הביתה לשבת: ״למה באת? תחזור לאמא שלך!״, ובעיקר: ״גרשון, הלוואי שתישרף!״… זה תמיד הצחיק אותי שמישהו שהצליח לעשות את כל הדרך מאושוויץ, בסוף יישרף אצלינו בשכונה… אבל אז היו נסגרים התריסים, היתה משתררת דממה, ואחרי שעה התריסים היו נפתחים מחדש, וגרשון ואסתר היו יושבים על המרפסת, היא בשיער סתור, מעשנים, מתנשקים וצוחקים. כך זה היה, נשבע, בכל יום שישי, בכל פעם מחדש.
.
מאסתר היפה למדתי הכל על בישול, והיא היתה הראשונה שהכרתי שדיברה בתשוקה כזו על טעמים ותבלינים, על איך אין קיצורי דרך במטבח ועל זה שבחיים צריך סבלנות, בעיקר כשקילפתי איתה ענבים להכין מהם ריבה. היינו מכינים פרחים וחיות קטנות ממרציפן. היא היתה נותנת לי לטעום מכל הסירים המתבשלים, ואומרת: ״יא ׳שכנזי לבן, בוא תטעם מה זה אוכל אמיתי״… בכל שישי היה שם סיר ענקי של צ׳ולנט מרוקאי עם עוף, נתחי בשר, כורכום והמון המון גרגרי חומוס בצבע זהב.
.
בספר שלנו מככבות נשים שנאבקו כדי לפתוח את המסעדה שלהם, ושינו את התפיסה הטיפשית שחומוס זה אוכל של גברים, הן פתחו בפנינו את המטבח ואת הלב, כמו אסתר היפה שידעה לבשל, שידעה לצעוק, ושלימדה אותי הכל.
.
On the Hummus Route / a futuristic journey between cities, women and dreams.
.
Photos: Eilon Paz, Johannes Vermeer